נתוני רקע
1. במועדים הרלוונטיים הייתה הנתבעת 1 (להלן, גם "החברה") בעלת חשבון מס' 19240 בסניף טמרה של התובע (להלן, גם "הבנק"), תאגיד בנקאי. נטען כי הנתבעים 4-2 ערבו בערבות בלתי מוגבלת להתחייבויות החברה כלפי הבנק. אין עוררין כי הנתבע 3 (להלן, גם "עוסמאן") היה הבעלים, המנהל והרוח החיה של החברה. הנתבע 2 (להלן, גם "טארק") הוא בנו של עוסמאן ואין עוררין על ערבותו. הנתבעת 4 (להלן, גם "מיתא") היא אשתו של עוסמאן. היא הכחישה את חתימתה על כתב הערבות האמור. לנוכח טענת הבנק כי עובר ליום 10.5.01 הייתה חייבת לה החברה יתרת חובה בסך 122,103 ש"ח, הוגשה תובענתו בסדר דין מקוצר על סך 127,931 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה ב- 19.6.01.
2. ככל שעסקינן בנתבע 5 (להלן, גם "עו"ד טאהא") אין עוררין כי הוא נשוי לבתו של עוסמאן ועוסמאן הוא חותנו. נטען כי עובר למועדים הרלוונטיים קיבל עו"ד טאהא בנאמנות 98 שיקים שהיו חתומים לזכות החברה ומוסבים לבנק. עו"ד טאהא התחייב לנסות לגבות השיקים האמורים ממושכיהם, ולזכות את חשבון החברה בגין יתרת חובה לבנק או להשיב את השיקים האמורים, עד למועד פלוני. נטען כי עו"ד טאהא הפר את התחייבותו האמורה. בכתב התביעה הוא נתבע להשיב את השיקים שנמסרו לידיו הנאמנות או לחילופין לחייבו, ביחד ולחוד עם הנתבעים 4-1, בחובם הנטען לבנק.
3. הנתבעים ביקשו וקיבלו רשות להתגונן. בקשת הרשות להתגונן נדונה בפני כב' הרשמת פומרנץ ועברה גלגולים שונים. במהלכם הוגשה בהסכמה בקשת רשות להגן מתוקנת. החלטת הרשמת ניתנה ביום 16.2.05 ואיבחנה בין קבוצות הנתבעים.
ככל שעסקינן במיתא הוחלט כי לנוכח הכחשתה העקבית את חתימתה יש ליתן לה רשות להתגונן. ככל שעסקינן בעו"ד טאהא, חרף ספקות שהיו לרשמת פומרנץ, הרי לנוכח הכחשתו המובהקת כי הוא קיבל בזמן מן הזמנים את השיקים, וממילא לא יכול היה להשיבם, אף הוא זכה במתן רשות להתגונן.
שונים היו פני הדברים ככל שעסקינן בנתבעים 3-1, לעניין עיקר המחלוקת שתידון להלן. אכן הנתבעים 3-1 השמיעו טענות כבדות משקל לחובת הבנק, אף תמכו זאת בחוות דעת מומחה. עם זאת מצאה הרשמת פומרנץ שורה של ספקות ותהיות. בסופה של דרך היא החליטה ליתן להם רשות להתגונן כנגד הפקדת ערובה על סך 50,000 ש"ח, אשר הופקדה.
4. התיק נותב לטיפולי. בהמשך הדרך, ובהסכמה, הוגש כתב תביעה-שכנגד על ידי החברה ועוסמאן כנגד הבנק. התביעה-שכנגד הושתתה על עילות ההגנה בתביעה העיקרית. נטען, בעיקר, כי הבנק נהג שלא כשורה כלפי החברה. עיקר הטענה הייתה לעניין התניית שירות בשירות בכך שהבנק התעקש לדרוש מן החברה ביטחונות נזילים בלבד, ואף סירב לפדות במהלך השנים ביטחונות כספיים לשם הקטנת יתרת החוב. אלו גרמו, בסופה של דרך, לקריסתה הכלכלית של החברה. התביעה-שכנגד נסמכה על חוות דעתה של רואת החשבון סיגל גרינבוים (להלן - "רו"ח גרינבוים"). על פי חוות דעתה, משמבטלים את הביטחונות הנזילים שנכפו על החברה, הרי נכון ליום 30.5.01 חשבון החברה אמור היה להיות ביתרת זכות של 272,531 ש"ח, ובהפחתת יתרת החוב בספרי הבנק ביתרת זכות של 143,213 ש"ח שערכה המשוערך ליום הגשת התביעה-שכנגד עולה לסך של 197,893 ש"ח. כך, ככל שעסקינן בחברה. ככל שעסקינן בעוסמאן, כך הייתה הטענה, התנהלות הבנק גרמה לכך שהוא קרס מהיותו אחד מעשירי היישוב אל עבר תהום כלכלית, ומפעל חייו התמוטט לנגד עיניו. בגין עוגמת הנפש שהוסבה לו נדרש סך של 100,000 ש"ח. מכאן התביעה-שכנגד על סך 297,893 ש"ח. הבנק התגונן בפני התביעה-שכנגד.
5. ככל שעסקינן בטענותיה של מיתא מיניתי את הגרפולוגית, גב' חנה קורן (להלן - "קורן"), כמומחית מטעם בית המשפט. אדון בחוות דעתה להלן, שעה שאכריע בעניין חבותה הנטענת של מיתא. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות והמצהירים נחקרו על תצהיריהם.
6. מטעם הבנק העידו מר האני מטר (להלן - "מטר"), מי ששימש מנהל סניף טמרה במועדים הרלוונטיים. כן העיד מר דיאב חוסאם (להלן - "חוסאם"), מי ששימש פקיד אשראי בתקופה הרלוונטית ועסק בעיקר בעסקאות ניכיון השיקים העומדות במוקד המחלוקת שבפניי, וכן העיד על חתימתה של מיתא בפניו, בעניין חתימתה המוכחשת. וכן העיד מר איברהים עקר עאדל (להלן - "עקר"), מי ששימש כפקיד בסניף והוא העיד בעניין המגעים שהיו עם עו"ד טאהא, בנושא הטיפול ב- 98 השיקים הנ"ל.
7. במוקד עדותם של הנתבעים עמדה עדותו של עוסמאן. כן נמסרו עדויותיהם של מר איברהים יוסף עוואד, רואה החשבון של החברה (להלן - "רו"ח עוואד"), ושל מיתא. כן נחקרה על חוות דעתה רו"ח גרינבוים, ונמסרה עדותו של עו"ד טאהא.
8. לאחר שהונחו בפניי מכלול סיכומי הטענות הסתבר כי לא שפר גורלו של תיק זה. עוד בהחלטתי מ-23.5.10 הבהרתי כי הגם שהתיק בשל למתן פסק דין לא ניתן לעשות כן לנוכח העובדה שהתיק מתוייק בחוסר סדר מוחלט, ולא מן הנמנע שחסרים בו מסמכים. לכאורה סברתי שהאשם נעוץ במשרדו של ב"כ התובע. לנוכח תגובתו המכחישה, אף לנוכח תגובות ב"כ הצדדים האחרים, נאלצתי בהחלטתי מיום 9.8.10 לבקש מעובדי המזכירות, ולמורת רוחי, לעשות סדר בתיק רב-מסמכים זה. משעה שחזרתי ועיינתי בתיק הסתבר כי מסמך משמעותי ניצב בפניי כשהוא אינו קריא. לאחר שנתון זה הושלם, ועקב העומס הרב הרובץ עליי לאחרונה, ניתן פסק דיני רק עתה.
להלן אדרש לסוגיות הצריכות לפנים. אף אני אלך עקב בצד אגודל בדרכה של הרשמת פומרנץ ואדרש בנפרד לעיקר המחלוקת באשר לחיובה של החברה, אשר ככל שקיים אין עוררין באשר לערבותם של טארק ועוסמאן לה. במשולב אדרש בעניין זה לתביעה-שכנגד של החברה ועוסמאן נגד הבנק. לאחר מכן אדרש, בנפרד, לחבותם הנטענת של מיתא ושל עו"ד טאהא.
התניית שירות בשירות
9. טרם שאדרש לבחינה הקונקרטית של הסוגיה האמורה אציב את מסגרתה הנורמטיבית. לעניינה של סוגיה זו קיימת פסיקה מושרשת. הדבר נדון אף בפסק דיני ב-ת.א. (חי') 17145/01
המספק חיפה לשיווק ואריזה (1970) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (במאגרי "נבו"). וכך רשמתי שם:
"אף סוגיה זו זכתה לפסיקה עניפה ועשירה. אף אני דנתי בסוגיה האמורה במספר הזדמנויות וכך, ב-ת.א. 17072/95 (חי') רמזי אבו חמד נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (במאגרי "נבו") רשמתי כדלקמן:
7. "טענת 'התניית שירות בשירות', כמשמעותה בסעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, נדונה בפסיקה עניפה ועשירה. אף אני דנתי לאחרונה בסוגיה האמורה בגדר ת.א. 14812/98 חמדאן ריזק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
[פורסם בנבו]. בפסק דיני זה הפניתי לפסיקה עדכנית של בית המשפט העליון ב-ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פד"י נו(4), 721. כב' השופטת פרוקצ'יה ראתה להמציא נתונים ושיקולים על שום מה מוטל על טוען הטענה להתניית שירות פסולה, שהיא אף בבחינת עבירה פלילית, נטל הוכחה כבד.
הבהרתי כי -
'הפסיקה מלמדת, ביסודו של דבר, כי שומה על בתי המשפט לשית ליבם ולהיזהר ולהישמר משני תסריטים קוטביים: מחד גיסא, שומה ליתן משמעות ותוקף לאיסור הסטטוטורי של התניית שירות בשירות. לא אחת, לכאורה, נחזים הדברים על פניהם כמערכת יחסים רצונית בה פועל הלקוח בשיקול וביישוב-הדעת, בעוד מפעילים עליו לחצים. אלו, כך נפסק לא אחת, לא אמורים להיות אגרסיביים וברוטליים. אף לשון-חלקות ומתק-שפתיים, הן דרכים מניפולטיביות נפסדות בהן יכול לנקוט בנק ביחסיו עם לקוחו. דבר המחוקק הוא, מקום שאלו הם פני הדברים, שעל בית המשפט להושיט עזרה ללקוח וליתן לו סעד בתובענתו נגד הבנק.
ואולם, מאידך גיסא, פסיקת בתי המשפט מורה אותנו כי לא אחת הלקוח עצמו נוהג בדרך מניפולטיבית נפסדת, בעצם הגשת תביעה כאמור. לא אחת הגשת התביעה היא בבחינת 'חכמה שלאחר מעשה', הניתנת כתוצאה מייעוץ של מומחים ופרקליטים, מבלי שהיא משקפת, כל עיקר, מצוקת-אמת שלא הייתה ולא נבראה' (סעיף 10).